היום יום שבת, וללא מבנה הבישול הקבוע שלי ללקוחות, סופי השבוע וימי השבוע שלי נראים אותו הדבר. אני שפית אישית בניו יורק, ולכן בדרך כלל אני מבלה את רוב זמני בקפדנות בתכנון, קניות ובישול של ארוחות עבור הלקוחות שלי, שנוטים להיות טיפוסים מוול סטריט או הוליווד. זה בהחלט שירות יוקרה.
בדיוק כמו אינספור שפים אחרים בתעשיית המזון, התפרצות הקורונה עצרה בבת באחת את עיקר עבודתי, אך בניגוד לעובדי המסעדות (שרבים מהם פוטרו, או ממשיכים לעבוד בנסיבות קשות ואישיות), העבודה שלי נעצרה כשלקוחותיי עזבו את ניו יורק עקב הקריאה של הממשלה לחסות במקום מבודד ולסגור עסקים לא חיוניים.
כמו כן, בניגוד לעובדים רבים בתעשיית המזון, אני ברת מזל מאוד מפני שהורים שלי גרים בסביבת ווסטצ'סטר, ובן זוגי, קוונטין, הוא אחד מבני המזל האלה שיכולים לעבוד מהבית. כעת הוא מספק את מקור ההכנסה העיקרי שלנו בזמן שאנחנו גרים בנוחות רבה עם ההורים שלי. ואני עדיין מבשלת, אם כי באופן שונה בתכלית מבעבר.
בפעמים שלפני הקורונה, הייתי קמה, לוקחת איתי שיבולת שועל שהשריתי בין לילה או כל פריט ארוחת בוקר גדול שהכנתי ביום ראשון שלפני, ונוסעת ברכבת התחתית מדירתי בברוקלין לבתי הלקוחות שלי במנהטן. הייתי מבלה את יומי ברוב המשימות במטבחים שלהם, מבשלת ארוחות מעט מורכבות – המבורגרים מבשר טלה מתובל עם צזיקי טבעוני, פאי רועים עם בטטה, או בורגיניון בקר בחורף – ביעילות ככל האפשר, ואז חוזרת הביתה להכין משהו פשוט לארוחת ערב שלי, כמו מוקפץ טופו מהיר או גבינה צלויה אם הייתי מרגישה שבא לי לפנק את עצמי.
עכשיו, כמעט חודש לבידוד העצמי, אני מתגעגעת למספר דברים – להיפגש עם חברים, לבלות ערב חסר דאגות בבית הקפה השכונתי שלנו ואפילו לנסוע ברכבת התחתית הצפופה – אבל דבר אחד שלא הייתי מוכנה לעובדה שאתגעגע אליו כל כך הרבה הוא הזמן שביליתי עם הלקוחות שלי.
בישול למישהו הוא חוויה אינטימית. והאוכל שאני מבשלת הוא מה שהלקוחות שלי מגישים בשולחנות שלהם ולעיתים קרובות לילדים שלהם, כך שהאינטימיות היא גדולה. אני חווה תענוג עצום במתן השירות שאני עושה וכמו רבים אחרים, האבטלה הביאה עימה הפסד שחורג מפוטנציאל ההשתכרות שלי.
עכשיו, מבלי שהלקוחות שלי תופסים את לוח הזמנים שלי, התחלתי את יומי בפרויקט בישול עתיר זמן שמונע ממנו להיות מעוגן בגבולות (אתמול הגעתי למגבלת הבילוי במדיה החברתית של שעתיים עד הצהריים והתעלמתי ממנה, וביליתי לפחות שש שעות במסכים – עגום). כדי להגן על בריאותי הנפשית כיום, אני מחממת את התנור כבר בשעה 7 בבוקר.
בדיוק כמו כל בני דור המילניום שאתם עוקבים אחריהם באינסטגרם, אני שופכת את האימה הקיומית שלי ישירות למרדף אחר מחמצת מעולה תוצרת בית. ומכיוון שאמי לא אוכלת גלוטן ואני בדרך כלל נמנעת מכך, אני משתמשת במתכון נטול הגלוטן של ארן גויאגה, שהוא רק מעט יותר מסובך ממתכון סטנדרטי ויש לו את הבונוס העצום שהוא לא מושפע ממחסור הקמח הנוכחי בניו יורק. המתכון דורש ללוש את הבצק במיקסר עומד, פיסת ציוד שאין לי או להורים שלי, אז ערבבתי את הבצק שלי ביד. זו מטאפורה לכל הבישולים שלי בימים אלה: איטי ומבולגן יותר, אבל גם הרבה יותר מרגיע.
לפרטים נוספים ניתן להיכנס לאתר https://www.chefs.co.il/